פורסם במקור על ידי platy
פלטי.
שלום לכולם. נעים מאד.
טוב, בינתיים, אציג את עצמי כך:
לפני למעלה מ- 30 שנה, כשרחוב הרצל בחיפה, כמו דיזינגוף בתל-אביב דאז,
עדיין היה אחד המקומות הכי לוהטים להיות בהם, היו להורי זוג מכרים שהתגוררו
לא רחוק מ"בית הכנסת הגדול" בחיפה.
היו להם 3 ילדים שבלשון עדינה אפשר להגיד עליהם שהיו לא חכמים במיוחד.
החל מהבכור שהיה "לא יוצלח", עבור דרך הבת האמצעית שהייתה "נעל",
וכלה ביענקל'ה הצעיר שהיה "איטי", ולימים הבנתי שהוא נהנה בפירוש מפיגור קל.
כילד, מאד אהבתי את ביקורינו שם, למרות בגדי השבת שהכריחו אותי ואת אחותי
ללבוש לכבוד האירוע, והאתרעות החוזרות ונשנות שנתנהג יפה. (גרנו אז בכפר).
לבד מאטרקציות כמו: צלחות פיסטוקים גדושות, פסלוני עץ ושנהב מרהיבים (אחד מהם
הייתה הסבתא, שישבה דוממת בפינת החדר ואף פעם לא זזה) וזוג חתולים, שאחד
מהם היה בעצם כלב ננסי, הדבר שהכי חיכיתי לו תמיד היו הדגים של יענקל'ה.
ככלות ליבי בפיסטוקים ובסוכריות, ולאחר ש"התנהגתי יפה" לפחות כמחצית השעה,
הייתי חומק, תחילה אל המרפסת בהמשך הסלון, כאילו לצפות אל רחוב הרצל
המתעורר אל מוצאי השבת, ומשם, בפניה שמאלית זריזה, בדיוק ברגע המתאים,
אל עצם העניין: חדר האקוואריומים של יענקל'ה.
תחילה הייתי עומד שם לבד בחושך, אל מול הקריסטלים הסגולים-ירקרקים.
פכפוך מים חרישי התערבב עם המיית החברותא בחדר הסמוך ורעש המכוניות מהחלון
הפתוח. מתבונן בפליאה בריצודים הצבעוניים שבתוך המיכלים, תמה איך זה קיים
עולם בתוך עולם ואיך העולם הקטן יותר יפה מהעולם הגדול ואיך הדג הזה שנע בכזו
שלווה אצילית ובאיטיות של מלך, גם מחרבן תוך כדי כך נחש-צואה-מסולסל.
אח"כ היה מצטרף אלי יענקל'ה במפתיע, אולי תופס אותי בקלקלתי, ואולי רק משתדל
לשמש כמארח מסביר פנים, מדליק אור ניאון בחדר (חבל) ועומד בסמוך אלי, ללא מילה,
מתבונן גם הוא, סוקר בגאוות אדונים את ממלכתו. מגן עליה.
חייב הייתי לדובב אותו, כדי שיסביר לי מיני דברים. כדי שיווכח בסקרנותי הכנה,
כדי שיחשוב שאני מעריץ אותו, כדי שבסופו של דבר, כפי שאכן קרה, אם כי מאוחר
יחסית למה שתכנוניי הילד שלי חזו, יאמר לי: "הנה- זה אקווריום בשבילך, כולל דגים
והכל" (זוג גופים חסרי גוון, ווליסנריה נרקבת וגוף חימום סדוק).
על אף שהיה גדול ממני אז בכעשר שנים, לא חשתי בפער איזשהו.
וכשכבר היה פער, כמו בפעם ההיא שפגשתי אותו ב"הדר", הוא ושקית דגיגיו בידיו,
ואני כבר נער מתבגר האוחז בחברתו הראשונה ומנסה לגרור אותה אל איזו
קרן רחוב שקטה, עדיין נתתי לו כבוד והצגתי אותם: "יענקל'ה- אוגניה. אוגניה- יענק'לה
מלך השרצים של חיפה".
וכולנו חייכנו במבוכה, כל אחד מסיבותיו.
אבל בחזרה אל חדר האקווריומים של יענקל'ה.
הנה הוא מצביע על דג בקרקעית ומפתיע: "זה דג חתול". (ואני, בן 7-8, דג-חתול?).
ואל להקה המזנקת לקראתנו: "הם לא מאולפים, הם פשוט רוצים את התולעים שלהם"
(בסלון אוכלים פיסטוקים וכאן תולעים?)
ו"מים קדושים" זה מים שהרתחת אותם ושמת שיעמדו שבוע להתאוורר.
כאן כבר התרגזתי. יכול להיות שהמפגר הזה מהתל בי?
"מי קורא למים כאלה מים קדושים?"- שאלתי.
"הלמן הגדול", הגה יענק'לה ברעדה את השם המפורש.
כמה שנים מאוחר יותר, כשכבר הייתי בוגר דיי לנסוע באוטובוסים,
אבל עוד לפני העיניינים עם הבנות, כשעוד היינו חבורה של בנים
המתחרים ביניהם למי יש אקוואריום יותר גדול,
כולנו כבר הכרנו את השם, האדם, המקום ואשתו.
"הלמן אומר ש…" הייתה שורת הפתיחה השכיחה אצלנו, תקופה של שנה-שנתיים.
רק שאנחנו קראנו לו "הלמן המשוגע". (וגם אשתו, אגב).
אז גם למדתי מהלמן, שיענק'לה, למרות איטיותו המולדת, היה תלמיד כה טוב,
עד שברבות הימים הפך לאחד מספקי השרצים הראשיים שלו.
בסחר חליפין, כמובן. אין צורך בקבלות.
לא פגשתי את יענק'לה כבר הרבה מאד שנים.
שמעתי שאיכשהו חיתנו אותו בסוף, ואפילו ראיתי פעם באלבום המשפחתי
את תמונת החופה שלו, ואיש לא נראה מרוצה בתמונה.
(ובלחישה גם נאמר לי שצאצאים לא יהיו להם).
על כן מקווה אני בשבילו כי לפחות את האקוואריומים והדגים השאירו לו.
וכי ממשיך הוא להרבותם כחול אשר על שפת בת-ים, בשיטות הסודיות שלימד
אותו הלמן המשוגע, ובציוד המתקדם והמשוכלל ביותר שיכול להרשות לעצמו
מי שאין לו פיות אנושיים רבים מדי להאכיל בבית, אלא רק רבבות שרצים קטנים לגדל.
ולמה כל זאת?
לשימור המשכיות הגזע והמורשת הדגית. ולמען אותו ילד
שיעמוד אי-פעם נפעם בחדר אפלולי, מול האור הזוהר הסגלגל הזה
וקסם תיבת הזכוכית שצאצאיו של יענקל'ה שוחים בתוכה.
|